החלטה בתיק רע"א 586/13

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות שטמר, בר-זיו ושרון-נתנאל) מיום 22.12.12 בע"א 14430-09-12, בגדרו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט כנעאן) מיום 6.6.12 בתא"מ 1007-11-08. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת פינויו של המבקש מדירה, שהמשיב הוא החוכר הרשום שלה, ומערכת יחסים טעונה נטענת בין המבקש למי שהוריש את הדירה למשיב.  

רקע

ב.       המשיב הוא החוכר הרשום של דירה בשדרות הציונות 47 בחיפה, הידועה כחלק מחלקות 170 ו-171 בגוש 10860 (להלן הדירה). המשיב ירש את הזכויות בדירה מהמנוח פלמוני (להלן המנוח), בהתאם לצוואת המנוח מיום 28.3.04.

ג.       ביום 28.4.91 נחתם על ידי המנוח והמבקש מסמך, שכותרתו "הסכם" (להלן ההסכם), ובו נאמר:

"הנני, הח"מ [פלוני] [המבקש - א"ר] ת"ז... מאשר בזאת שניתן לי על ידי מר [פלמוני] [המנוח - א"ר], ת"ז... רשות לגור בדירתו ברחוב הציונות 47. אני מתחייב לצאת מן הדירה הנ"ל ברגע שמר [פלמוני] יהיה זקוק לדירה בעצמו".

ד.       ביום 3.11.08 הגיש המשיב תביעה לסילוק ידו של המבקש מהדירה (תא"מ 1007-11-08; התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ונתבע בה גם סעד כספי. משניתנה למבקש רשות להתגונן, ויתר המשיב על הסעד הכספי). המבקש טען, כי הוא מתגורר בדירה מגיל 10, וכי במשך שנים ארוכות היה נתון להתעללות מינית מצדו של המנוח. עוד טען המבקש, כי המנוח עזב את הארץ לגרמניה, יחד עם המשיב, בעקבות תלונות שהוגשו נגדו במשטרה, וכי טרם עזיבתו הודיע למבקש כי יוכל להתגורר בדירה כל חייו, ורק אם יזדקק לה - ישוב לגור בה. המבקש טען, כי הוא בר רשות בלתי הדירה בדירה, ולחלופין כי הוא דייר מוגן או שואל בשאילה בלתי הדירה או כי הזכויות בדירה ניתנו לו במתנה.

ה.       בדיון בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הגשת סיכומים על יסוד המסמכים המצויים בתיק ותיק מחלקת הרווחה (להלן ההסדר הדיוני). בהחלטה מיום 23.11.11 (השופטת לפין הראל) נקבע, כי התיק דורש ליבון עובדתי ועל כן יש לשמוע עדויות. בעקבות החלטה זו הגיש המשיב בקשה לפסילת השופטת לפין הראל, וזו פסלה עצמה. בעקבות זאת, הועבר התיק לשופט כנעאן. יצוין, כי המשיב לא הגיש תצהירי עדות ראשית ולא התייצב לדיון, ובישיבה שהתקיימה ביום 29.5.12 נשמעו עדי המבקש.

ו.       בפסק דין מיום 6.6.12 נאמר, כי "מן הדין היה לבטל את ההסדר הדיוני", וכי "התובע נמנע מלחקור את עדי התביעה [צ"ל הגנה - א"ר] על תצהיריהם. על כן משנמנע לעשות כן יש לקבל תצהירים אלו כנכונים ואין להרהר אחרי האמור בהם". צוין, כי המשיב נמנע מלהביא כל ראיה מטעמו, ואף לא העיד בעצמו. אי לכך נקבע, כי יש לקבל את גרסתו העובדתית של המבקש במלואה. בית משפט השלום ציין (פסקאות 47-46), כי "מלשונו של ההסכם לא ניתן לומר כי הרשות שניתנה [למבקש להתגורר בדירה - א"ר] היא בלתי הדירה. ההסכם מאפשר בתנאים מסוימים לבטל הרשות ועל כן הרשות היא הדירה ... זכות הביטול שניתנה למנוח בהסכם הינה זכות אישית שלו אשר אינה ניתנת להעברה לחליפיו". נאמר, על יסוד תצהירו של המבקש, כי המנוח התחייב שרק במקרה והנאצים יחזרו לשלטון בגרמניה, יבקש את הדירה בחזרה. עוד נאמר, כי "בשל חששו של המנוח להסתבך בפלילים ההיגיון מחייב שהוא 'קנה' את שתיקת הנתבע כאשר התמורה תהיה במתן רשות בלתי מסויגת כמעט להתגורר בדירה ללא אפשרות לבטל רשות זו". לבסוף נאמר, כי גם משיקולי צדק אין לאפשר למשיב לבטל את הרשות, באשר הרשות ניתנה למבקש על רקע ניצול מצוקותיו וחולשותיו, וכי השימוש בזכות השימוש לוקה בשיהוי רב. על רקע האמור, נדחתה התביעה לסילוק יד.

ז.       המשיב עירער לבית המשפט המחוזי (ע"א 14430-09-12). בפסק דין מיום 22.12.12 (פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי השופטת בר-זיו) נאמר, כי בנסיבות "לא היה מקום לסטות מ'ההסדר הדיוני' אליו הגיעו הצדדים", שכן "מטיעוני ב"כ הצדדים בפני בית משפט קמא עולה כי שניהם סברו כי המדובר במחלוקת משפטית, ולא במחלוקת עובדתית". בית המשפט המחוזי קבע, כי גם לגופו של עניין יש לקבל את ערעורו של המשיב. נאמר, כי נוסח התחייבותו של המנוח בהסכם "ברור על פניו", ואין מקום להידרש לראיות חיצוניות לשם פרשנותו. עוד נאמר, כי "אין מדובר בהתחייבות של המנוח שלא לדרוש את פינוי הדירה, אלא אם הדירה תהיה דרושה לו, אלא בהתחייבות של המשיב לפנות את הדירה, ומכלל ההן לא ניתן לשמוע את הלאו". בית המשפט המחוזי ציין, כי קביעת בית משפט השלום בדבר "קניית שתיקתו" של המבקש כנגד הרשות להתגונן בדירה לא נטענה על ידיו, ואינה מתיישבת עם האמור בתצהיר. בפסק הדין נאמר, כי "אין ברשות שניתנה למשיב רשות 'אישית' - וככל שעמדה למנוח, ברור כי היא עברה גם ליורשיו". באשר לשיקולי צדק נאמר, כי פסק דינו של בית משפט השלום רוקן מתוכן את זכות הקניין של המשיב, תוך שהוא מטיל עליו אשם מלא בניצולו של המבקש. על כן נקבע, כי על המבקש לפנות את הדירה. השופטות שטמר ונתנאל-שרון הצטרפו לקביעתה של השופטת בר-זיו באשר לפינויו של המבקש מהדירה ולתוצאה, אולם חלקו עליה באשר לקביעתה בדבר ביטולו של ההסדר הדיוני. לעמדתן, היה להשאיר את ההחלטה באשר לשמיעת ראיות בתוקפה.

הבקשה

ח.      מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי "מדובר במקרה חריג אשר עובדותיו מרעידות את אמות הסיפים". נטען (פסקה 84), כי "שגה בית המשפט קמא, עת החליט לפרש את ההתחייבות בשונה מהפרשנות אשר ניתנה לו ע"י בית משפט השלום. כזכור, המבקש 'דילג' על הבאת הראיות ולמעשה, לא הציג כל תשתית ראייתית. המבקש ועדיו הציגו תשתית ראייתית, לרבות תצהיר עדות ראשית מטעם המבקש אשר מלמדת על כוונת הצדדים", כי "שגה בית המשפט הנכבד בפרשנות ההסכם", וכי (פסקה 86) "שגה בית המשפט קמא, עת קבע כי אסור היה לבית משפט השלום לסטות מההסדר הדיוני". נטען (פסקה 101), כי "נסיבות המקרה מצדיקות התערבותו של בית המשפט הנכבד, בפרט כאשר ישנן טעויות משפטיות וסתירה בין קביעות הערכאה הנמוכה יותר - אשר שמעה ראיות, לבין ערכאת הערעור". הבקשה מטעימה צדק כלפי המבקש. 

הכרעה

ט.      בידוע, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי טענותיו של המבקש תחומות - באופן מובהק - לעניינם של הצדדים, ועניינה האמיתי בפרשנותו של ההסכם הקונקרטי, עליו חתמו המבקש והמנוח. והנה רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן כאשר עסקינן בפרשנותו של מסמך ספציפי, שאיננה חורגת בהשלכותיה אל מעבר למערכת היחסים החוזיים הקונקרטיים שעליה נסב הדיון (רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות פ"ד מז(3) 221 (1993); בע"מ 8113/11 פלוני נ' פלוני (27.9.12)). גם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה פרשנית שונה מזו שהגיע בית משפט השלום, אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6395/11 וייץ נ' אברט-ששון (31.10.11)). בנסיבות כאלה אין שיטתנו המשפטית מקנה לבעל דין יותר מ"יומיים דיוניים", כפי שנעשה גם בענייננו. נכתב לא פעם, כי ניתן להבין ללבו של בעל דין שזכה בערכאה דיונית והפסיד בערכאה הערעורית, וכמובן בחינת הדברים בעיון בבקשה לגלגול שלישי נדרשת לכלל התמונה גם בהקשר זה. ואולם, בסופו של יום הכלל הבסיסי לנושאי גלגול שלישי בעינו גם במצבים כאלה, והמקרים בהם יחרגו ממנו בתי המשפט הם שיקולי צדק מובהקים וזועקים (ראו לסוגיה בכלל ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח -2008), 213, 216). 

י.       בענייננו נטענו שיקולי צדק. אך לאחר העיון, לא ראינו, חרף הנסיבות המיוחדות, מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי גם לגופם של דברים. ראשית, בניגוד לנטען בבקשה, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי קבעה כי אין מקום להתערבות בביטולו של ההסדר הדיוני, וממילא פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהתחשב במכלול החומר שעמד בפני בית משפט השלום, לרבות הראיות. שנית, הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי נקבע, כי למבקש ניתנה - מכוח ההסכם - רשות להתגורר בנכס, רשות אותה ניתן היה לבטל, קרי, רשות שאינה בלתי הדירה. הערכאות הקודמות נחלקו בשאלה באלו נסיבות ניתן לחזור מהרישיון. סבורני, כי פרשנותו של בית משפט השלום, לפיה המנוח רשאי היה לחזור מהרשות רק אם יחפוץ בדירה "לעצמו" ומדובר בזכות אישית של המנוח, היא פרשנות מרחיקת לכת, המטילה מגבלות בלתי סבירות על זכויותיו הקנייניות של המנוח, ולאחר מכן אלה של המשיב, בנכס. יתרה מכך; בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקש לא טען שבעבור "שתיקתו" בנוגע למעשיו הנטענים של המנוח ניתנה לו רשות בלתי מסויגת להתגורר בדירה, וממילא אין מתעוררת השאלה האם מעשי פגיעה מינית במשך שנים יכולים להוות תמורה כנגד הזכויות בדירה, כנטען בפסקה 102 לבקשה. אוסיף בהקשר זה, כי קביעתו של בית משפט השלום נסמכה על ההיגיון, ואני מכבד את המחשבה שביסודה, אולם חוששני כי בנסיבות העניין קשה להשתית על כך, והרי הדברים נתונים גם לויכוח, קביעה מרחיקת לכת כל כך. סוף דבר, המבקש דר בדירה שנים רבות מאוד, וגם אם שיפץ אותה בצורה זו או אחרת כדי להיטיב את תנאי מגוריו, בסופו של יום נזכור כי גם לא שילם שכר דירה ובכך באה לידי ביטוי מוחשי הרשות שניתנה לו על-ידי המנוח לדור בה, רשות שנתארכה זמן רב אך לא היתה בלתי הדירה.  

כללם של דברים

יא.     על יסוד האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור.

ניתנה היום, ז' בניסן תשע"ג (18.3.13).